בית המשפט העליון נדרש לשאלה זו ברע”א 5368/01 יהודה נ’ תשובה
עובדות המקרה
פנחס וסוניה יהודה התגוררו בבית מגורים המצוי בחלקו האחד של המגרש אותו חכרו ממינהל מקרקעי ישראל. לצורך מימון עסקת החכירה נטלו בני הזוג משכנתא.
בהסכם המשכנתא צוין כי הוראת סעיף 38 לחוק הוצאה לפועל (“הגנת בית מגורים”) לא תחול על מערכת היחסים בין הממשכן לנוטל ההלוואה. הואיל ובני הזוג לא עמדו בתשלום חוב המשכנתא נפתחו נגדם הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. בהמשך מונה כונס נכסים לצורך מימוש הנכס.
לאחר בקשות שונות שהוגשו בתיק ע”י הצדדים החליט ראש הוצאה לפועל כי על בני הזוג לפנות את הדירה תוך חודשיים ימים ולמסור את הדירה לידי כונס הנכסים.
בני הזוג הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת ראש הוצאה לפועל ובד בבד ביקשו לעכב את הליכי הפינוי. בית המשפט המחוזי סירוב ולפיכך הגישו הזוג ערעור לבית המשפט העליון.
בפני בית המשפט העליון עמדה השאלה: מהם האינטרסים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט האם לעכב או לא לעכב את הליכי מימוש המשכנתא.
ליחצו לקריאה על: ייקור משכנתאות
בית המשפט העליון החליט
למרות שנשללה תחולתו של סעיף 38 לחוק הוצאה לפועל (“הגנת בית מגורים”) אין ללמוד מכך שאין לחייב עוד אינטרס בקשר לדירה.
חוק יסוד כבוד האדם וחרותו מקנה לאדם זכות לשמירה על כבוד וחרותו של החייב אולם מאידך יש בחוק גם כדי לשמור על האינטרס הקינניני של הזוכה לממש את המשכנתא ולגבות את החוב.
כאשר בית המשפט נדרש לשאלה האם לעכב הליכי מימוש אזי עליו לאזן בין זכותו הקניינית של החייב מכח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, לבין זכותו הלגיטימית של הזוכה להמשיך את הליכי המימוש ולגבות את החוב.
במקרה זה החליט בית המשפט כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולכן אין לעכב את הליכי המימוש.
לקבלת מידע נוסף וסיוע משפטי בנושא דיני בנקאות: לחץ כאן
